קשב הינו תהליך הכרתי ההכרחי לשם קבלת מידע דרך החושים השונים לצורך עיבוד מידע במוח.

הקשב יכול להיות מופנה באופן מכוון ורצוני או באופן אוטומטי ואינסטינקטיבי (Seidman, 2006).

הפרעת קשב וריכוז הינה הפרעה נוירו-התנהגותית שכיחה ביותר ומוערכת כקיימת אצל 3%-8% מהאוכלוסייה, לרוב הפרעת קשב וריכוז מופיעה לראשונה בילדות, אך אינה חולפת ומלווה את האדם לאורך כל חייו  (Brown, 2005). סימניה העיקריים של ההפרעה הם ליקויים ביכולת הקשב, בשמירה על הריכוז, אי שקט, מוסחות מוגזמת ואימפולסיביות בתגובות (Seidman, 2006).

על פי מחקרים, נמצא כי אנשים בעלי הפרעת קשב וריכוז מפגינים קשיים קוגניטיביים שונים המתבטאים בהשפעה שלילית על התפקוד בתחומים רבים כגון תפקוד רגשי, חברתי ואף אקדמי. בנוסף עולה כי להפרעה זו עשויות להתלוות הפרעות שינה, קשיי למידה ולקויות קריאה וכן הפרעות דיכאון וחרדה (Wolraich et al, 2005).

​

על פי הDSM- 5  הפרעת קשב וריכוז מחולקת לשלושה טיפוסים:

(א) טיפוס המאופיין בעיקר בחוסר קשב

(ב) טיפוס המאופיין בכך שההתנהגויות ההיפראקטיביות והאימפולסיביות הן הדומיננטיות

(ג) הטיפוס המשולב, מאופיין הן בחוסר קשב והן בהיפראקטיביות ואימפולסיביות (APA, 2013).

להפרעת קשב וריכוז ישנן תוצאות רבות אשר פוגעות בטווח הארוך, וכוללות בין השאר עלייה בסיכון לכישלון אקדמי, לשימוש בסמים ולמעורבות בתאונות דרכים (Kessler et al, 2006).

 

​

​